איך מדמיינים עיר או שכונה עירונית? לרוב שאנחנו מדמיינים עיר אנחנו חושבים על בניינים, רחובות שדרות כבישים וכיכרות שכל הזמן משתנים, מתחדשים ומתאימים לתקופה הנוכחית. מה שמאפשר בין היתר הדינמיות הזו הלו תהליכי התחדשות עירונית שעם הזמן משכללים את הנראות של העיר. הן מבחינה פונקציונלית והן בטיחותית לתושבים ולאורחים שבה.

אמנם המראה החיצוני של הערים חשוב לא פחות לתושבים מאשר לעירייה לשוק החברות היזמיות שפועל בתוכה. אך נראות הפיזית של העיר תלויה בדמותן החברתי, בבסיס ההנחות המובילות לתכנון העיר. ידע זה קיים אצל בעלי הדירות והחנויות באותה שכונה או או עיר.

ידע מקומי חייב ללכת יד ביד עם הידע המקצועי וביחד ניתן ליצור תכנון עירוני מתאים ואף חכם.

ברור לכל שהערים של פעם לא דומות לערים של היום וגם הערים שיקומו בעתיד יראו בצורה אחרת. אצל מי נמצאת האחריות של תכנון העיר וכיצד יראו המדרכה, השטחים הירוקים והבניינים?

ניתן להציע הרבה אפשרויות לאיך הקרקע תחולק ומה יבנה עליה, אך איך ניתן לקבוע מה אנחנו מעוניינים שימשיך להתקיים ואיזה דברים אנחנו חושבים שיש לקיים כדי ליצור עיר שמתאימה לכולם. עיר של אנשים מרקעים שונים, בעלי תרבויות, הרגלים ואף לעיתים שפה אחרת. לכן, שמתחילים לחשוב על איך ניתן לקדם התחדשות עירונית בשכונה מסוימת למעשה גם עוסקים בתיכנונה מחדש. יש לחשוב מה רצוי לקיים בשכונה וכיצד התהליך של הוצאתו לפועל תאפשר מענה נכון פיזי כמו גם חברתי. 

הצרכים החברתיים והפיזיים של פעם אינם כמו הצרכים של היום. כיום ישנם רכבים, אופניים, תחבורה ציבורית, בתי ספר ומוסדות ציבור אשר משרתים את התושבים ואף את האורחים מערים שכנות. איך נדע להגדיר מהם יהיו הצרכים של הציבור בעתיד? איך משמרים את הצדק הבין דורי? שבו כל שכבות האוכלוסיה יכולות לחיות ולהרגיש בנוח במרחב הציבורי.

את כל השאלות הללו ניתן להפנות לבעלי הדירות והחנויות המסחר המקיימים את הכלכלה, התרבות והקהילה העירוניים. כדי להבטיח שתכנון פרויקט התחדשות עירונית יצליח ויועיל לכל שכבות האוכלוסייה יש צורך בהבנה מעמיקה של צרכי הקהילה. הדרך להבטיח כי מתקיים שיתוף מלא בתהליך התכנון זו דרך מעורבות אקטיבית בעבודה יחד עם מנהלת מטעם הבעלים.

איך בכלל עובד תהליך התכנון בישראל?

לפי חוק תכנון ובנייה מ1965 (המבוסס על הפקודה המנדטורית מ1936) תהליך התכנון הוא היררכי. כלומר במובן שיש היררכיה בין המוסדות ובין התוכניות עצמן (ארצי>מחוזי>מקומי). בהתאם לחוק, הדרך שבה הציבור יכול להיות אקטיבי בתהליך התכנון הוא רק בשלב ההתנגדויות. חלקים רבים מהתכנון מתבצעים ללא הציבור, שיכול רק להניח את התנגדותם לתוכנית בעת שלב אישור בוועדות. נכון ישנם הרבה מקרים בהן נעשה שיתוף בלתי פורמלי של הציבור במה מתכננים לבנות ובתוכניות של שכונות אבל ברובם הגדול אין התערבות אקטיבית של ציבור התושבים.

כיצד תושבי השכונה יכולים לקחת חלק בתכנון המרחב בהם הם חיים? כיצד הם חושבים שהערים של מחר צריכות להראות? מה הם היו רוצים לקיים ולשמר בעיר שלהם? מה מפריע להם כיום בעיר. כל הנושאים החשובים הללו יכולים להשמע רק בתהליכי שיתוף ציבור בלתי פורמלים המתקיימים בין ועדי השכונות והעיריות. במקרים מסויימים גם יזמים לוקחים בכך חלק אבל כמנהלת הפועלת מטעם הבעלים נרצה להדגיש את מעורבות התושבים של השכונה בתכנון העתידי של השכונה שלהם. את זה אנחנו מוודאים בכל שלב של התהוות הפרויקט. החל מהרגע בו מוסבר חזון העירייה בכנס הבעלים הראשון ועד השלב בו מכירים כל תושב וכל תושבת בבניין.